<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ד' שער ד'</h1>
<h2>דף לז.</h2>
תנן התם בהמוכר פירות [ב"ב צ"ב ע"א], המוכר פירות ולא צמחו אפילו זרע פשתן [אינו חייב] באחריותן, פירוש כשמכרן סתם ולא פירש אם לזריעה אם לאכילה, ולוקח זרען ולא צמחו, אפילו זרע פשתן, כלומר לא מיבעיא פירות דאיכא דזבין לזריעה ואיכא דזבין לאכילה, אלא אפילו זרע פשתן דרוב הפשתן הנקנה לזריעה, אפילו הכי כיון דאיכא דזבני לאכילה אינו חייב באחריותן דמצי אמר ליה לאכילה מכרתיו לך, דלא אזלינן בממונא בתר רובא. וזרעוני גנה שאין נאכלין חייב באחריותן. ואם הודיעו שהוא קונה לזרע חייב באחריותן אפילו הנאכלין. וכשאמרו שהוא חייב באחריותן כתב רבינו חננאל דמיירי כשמתברר שהיו רעים, כגון (שהיו) [שבאו] בקיאים ואמרו שלא היו ראויין לזריעה, כי פירות כאלו אינן מצמיחין, דאז לא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה. ומ"מ אם הקרקע בדוקה והשנה כתקנה, שאין לתלות הדבר אלא בזרעים, בהן תלינן הריעותא ואפילו יאמרו הבקיאים שהן יפין. וכשמשלם המוכר אין הלוקח מנכה לו דמי זרעים, ולא אפילו דמי עצים בעלמא, ואע"פ שאי אפשר להחזירם לו שהרי זרען ועל דעת כן מסרם לו המוכר, וכל שהמקח בטל ולוקח זה לא פשע בכלום אינו חייב לשלם לו כלום. והכי תנן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין [ל"ז ע"א], השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם מה שאכלו אכלו ומחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו יקבר ויחזיר להם הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו [ויחזיר להם את הדמים] ומה שלא אכלו יחזיר ויחזיר להם את הדמים. מכרוהו לגוים או נתנוהו לכלבים ישלמו דמי הטרפה. ותנו רבנן המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור, פירות ונמצאו טבלים, יין ונמצא נסך, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים. ומדקתני במתניתין וזרען ולא צמחו חייב באחריותן מה הוא נותן לו דמי זרע. (אלא) מהא שמעינן בהמוכר פרקמטיא לחבירו להוליכה למקום רחוק ומצא בה מום או אונאה המבטלין את המקח, דמוכר מחזיר הדמים ללוקח, ואינו יכול לומר לו הבא פרקמטיא שלי, דא"ל לוקח אתה גרמת לי להוליכה לאותו מקום. והדין אמת הוא כמו שכתב הר"ם פי"ו. וכן הודה הראב"ד. ואפילו נגנב או אבד אחר שהודיעו, הרי הוא ברשות מוכר. ואם לא הודיעו שיוליכנו שם והוליכו ה"ז ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו.
